תקציר: היום – כשמלחמתה של אליטת ההון בציונות הדתית כבר חשופה לעין כל, והציפייה לסיפוח ביו"ש בעיצומה – הגיע הרגע לראות את מה שראה האלוף גרשון הכהן לבדו ערב ההתנתקות. הגיעה העת להחליף מעט מן הערכים בעורמה ובתחבולה, והגיעה העת לבקש סליחה מהאיש, שאפשר להתיישבות לעמוד בגאון בקרב הזה שטרם הוכרע, ושידע כמו בשחמט, שלעתים אין מנוס מלהקריב צריח, כדי לשמור על המלכה ולהמתין למהפך שיבוא.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני מתוך שניים על יחסי האלוף גרשון הכהן והציונות הדתית, אחרי ההתנתקות:

• פנחס יחזקאלי: כמה טוב שיש את מי להאשים. הציונות הדתית נגד האלוף גרשון הכהן

*  *  *

ראשית גילוי נאות: האלוף גרשון הכהן הוא שותף אהוב לדרך ארוכה, והיה לי הכבוד ההיסטורי ללוות את הההתנתקות, הן בצד המצה"ל מחצר המכללות הצבאיות, ולאחר מכן גם מהצד המשטרתי, במחוז הדרומי.

חברת מופת ומחיריה

אם יש קבוצה שאני אוהב ומעריץ בעם ישראל, הלא אלה בני הציונות הדתית על גווניהם השונים, שהצליחו לבנות פה חברת מופת, ומי שמצקצק בלשונו ולועג, חי מן הסתם בתוך נרטיבים, ומומלץ לו להתחיל להתחכך במציאות ולבחון עובדות.

אבל אין ארוחות חינם, וערכים מסתבר הולכים רע מאוד עם הבנת המציאות ש'בחוץ', ועם עורמה ותחבולה. אחרת, קבוצת העילית הזו הייתה משתלטת כבר מזמן, למרות גודלה היחסי על עמדות הכוח, והופכת לאליטה המובילה של ישראל, במקום אליטת ההון הישראלית הכושלת (הגודל לא קובע. להיפך: אליטות הן מעצם טיבן קטנות ביחס לעם שאותו הן מובילות).

אם רק היינו מתנגדים בכוח... מיתוס הריסון העצמי המוגזם

בשנים שלאחר ההתנתקות, התפתחה בקרב חלקים בציבור הדתי-לאומי תפיסה שעלתה לכדי מיתוס. לפי תפיסה זו, הכישלון במניעת הפינוי נבע לא מחוסר כוח, אלא מ"ריסון עצמי" מוגזם ומבחירה במסלול של מחאה לא אלימה וממלכתית. ההנחה הייתה שאם רק היו בוחרים בנתיב של התנגדות אקטיבית ובלתי מתפשרת "עד הסוף", הכוחות המדינתיים היו נרתעים והתוכנית הייתה נגנזת.

תפיסה זו, שהתבססה על תחושת החמצה עמוקה, יצרה דילמה פנימית: היא מצד אחד שימשה כמקור נחמה ותקווה לעתיד, בכך שגלגלה את האחריות לכישלון על הבחירה הטקטית, ולא על חוסר יכולת מהותי. מצד שני, היא הותירה צלקת אידאולוגית עמוקה, שהשפיעה על עיצוב התודעה והפעולה הפוליטית של רבים בזרם זה, ואף גרמה לכך שהאמונה בכוחה של התנגדות קיצונית הפכה לקו מנחה בחלקים ממנו.

היום אנחנו מבינים טוב הרבה יותר את הכוחות שפעלו אז ואת האינטרסים שלהם:

ב- 2005, הייתה אליטת ההון הישראלית בשיא כוחה. היא הייתה הגמוניה, שהצליחה לשלוט ולנווט את הערכים והנורמות בחברה, בעזרת שליטה אבסולוטית בתקשורת, בעולם שבו הרשתות החברתיות לא היו מפותחות עדיין, ולא היה בו ערוץ ימני שיספר סיפור שונה. היא גם השיגה שליטה מלאה במערכת אכיפת החוק, והחלה לעשות בה שימוש להשגת מטרותיה.

מה הייתה מטרת העל שלה? כמו היום: חזון שתי המדינות בשלב הראשון, מדינת כל אזרחיה בין כביש 6 לים בשלב השני, ואיחוד למדינה פלסטינית גדולה שאותה ינהלו מאחורי הקלעים העשירון העליון של האליטה שלנו, בשלב השלישי.

שני גורמים עמדו אז בדרכה?

• האחד הוא אריאל שרון שהכניע את הפלסטינים במאבק המזוין שפתחו באוקטובר 2000. הפופולריות שלו הייתה אז בעיצומה, ומה שהיה גם כן בעיצומו היה חוסר האמון בפלסטינים, שמזכיר מאוד את חוסר האמון בהם היום.
• השני הוא הציונות הדתית שהייתה לכאורה המנצחת הגדולה מתבוסת הפלסטינים, שהוכיחה לכאורה, כמה שגויה הייתה דרך אוסלו. מאז, הייתה הציונות הדתית נתונה למסע אינטנסיבי של דה לגיטימציה בכלי תקשורת הליבה (שהיו היחידים באותה עת). עתה היה סיכוי סביר שהניצחון יסב את הגלגל לאחור, והיה ברור לאליטה, שלא תוקם מדינה פלסטינית ללא הפיכתם ללא לגיטימיים.

אבל איך שוברים את הציונות הדתית, ומפרקים את מפעל ההתנחלויות כולו?

הרעיון המחולל הגאוני היה לטעמי, כי האיש הפופולרי בישראל, אריאל שרון - המזוהה יותר מכל אחד אחר עם מפעל ההתנחלויות - יפרק אותן במו ידיו. אבל איך 'משכנעים' אותו? אציע השערה והיא שלי בלבד, אבל לטעמי, מבוססת למדי על סמך דפוסי הפעולה של האליטה בהמשך: שרון היה הראשון שנפתח נגדו 'מסע ציד' ע"י גורמי האכיפה (אחריו ראינו את הדפוס חוזר אצל הנשיא לשעבר, משה קצב, שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, וראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. כמו במקרה של אולמרט, הוא הניב תוצאות טובות, שלטעמי עמדו ביסוד שינוי עמדתו וההליכה להתנתקות.

וצריך לומר: באותה עת, גורמים רבים הציעו סיוע כספי רב לממשלת ישראל כדי 'לשבור את הקיפאון' ביחסים עם הפלסטינים, דרך פינוי ישוב אחד בגוש קטיף. אז, למה לא פינו יישוב אחד וזהו?

כי המטרה לא הייתה איחוי השבר ביחסים עם הפלסטינים, אלא שבירת הציונות הדתית. מי שזיהה זאת ראשון היה גרשון הכהן עצמו אז, שכאסטרטג למד ולימד הרבה את האסטרטגיה הצבאית של אריאל שרון: "הקרבות הגדולים שלו היו בנויים מקרב הבקעה, שלאחריו מגיע שלב ניצול ההצלחה והרדיפה". משמע, קרב ההבקעה בגוש קטיף היה אמור להיות רק ה'פרומו': נקודת תפנית בדחיקת המתנחלים לשוליים, שאחריו יבוא ניצול ההצלחה בפינוי ההתיישבות ביהודה ושומרון. צריך לעשות מעשה רחב היקף שיחייב אותם לקום ו'לעשות מעשה'.

הכהן השתמש באותם ימים בדימוי נוסף, של קרב גטיסברג (יולי 1863), שהיה נקודת מפנה מכרעת במלחמת האזרחים האמריקנית. הוא סימן את סוף ניסיונו של צבא הקונפדרציה לפלוש לצפון, ניסיון שכוון לאיים על בירות האיחוד ולהכריח את הממשלה לסיים את המלחמה. למרות שמצביא הדרום, הגנרל לי, זיהה את המחיר הכבד של הקרב הוא המשיך ללכת בכל הכוח, והמחיר הזה חרץ את גורל המערכה בהמשך לטובת הצפון: "שרון רוצה לדרדר את הציונות הדתית אל הכישלון של גנרל לי בקרב גטיסברג. להפיל את המתנחלים בכשל של 'ההליכה עד לקצה' למרות המחירים, שתכריע אותם. אסור לתת לו את זה!".

הנחת העבודה הייתה, שקבוצה ערכית כמו המתנחלים לא תוותר, ולא תסכים לנטוש את יישוביה ללא מלחמה, ואז...

דרך החשיבה הזו אופיינית לאליטת ההון, ומזכירה מאוד את 'תפירת התיקים' לבכירים כדי לאלצם לפרוש. אם תצא הציונות הדתית ל'מלחמה חזיתית', אנשיה יסרבו פקודה, יערקו, יתפרעו, יחסמו צירים, ואף יפגעו בנשק חם / קר / בחומצה באנשי ביטחון. אז, ניתן לתייג אותם כבוגדים (ראו למשל, מה קרה ל'אחים לנשק' בעקבות הסרבנות...) ומרגע שיאבדו את הלגיטימציה הציבורית, להכות בהם, לקעקע יכולותיהם, ולנצל הצלחה להורדת היישובים, ו/או להשארתם לחסדי הרשות הפלסטינית. ככל שהתגובה תהיה קיצונית יותר, כך יקל על האליטה למנף את התגובה הזו לפירוק מפעל ההתנחלויות.

היטיב לבטא זאת יאיר לפיד, במאמרו, "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות" (ידיעות אחרונות, 13 לאוקטובר, 2006): "עיקרון המטוטלת הנודע הוא מציאות פוליטית פעילה מאוד בארץ..." - כתב - "ככל שתדחוף את המטוטלת רחוק יותר, היא תחזור בעצמה רבה יותר." המתנחלים יתויגו כ'מורדים במלכות' וכבוגדים מסוכנים, שצריך לגדוע את כוחם. אז, כל מפעל ההתנחלויות יאבד את הלגיטימציה שלו.

יאיר לפיד לא היה היחידי שכתב. אברהם בורג, למשל, כתב לפניו: "כאן הגיעה ההזדמנות לסיים את המשוואה: 'ציונות שווה התיישבות'" כתב אז ואברהם בורג: "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע!". גם אבירמה גולן כתבה אז על 'סוף עידן הגאולה', שבו מדינת ישראל אינה יותר מוועד בית, מסר מוכר ונדוש של ה- WOKE, ששואף, בין היתר, לפרק את הלאומיות והדת.

איש בציונות הדתית לא ראה ולא הבין זאת, למעט אחד: האלוף במיל' גרשון הכהן

מאז אריק שרון לא צמח לישראל אסטרטג ברמתו של גרשון הכהן, ולטעמי, רק ההשגחה העליונה מיקמה אותו כמפקד האוגדה שהייתה אמורה לבצע את עיקר הפינוי בדרום. הוא הבין מיד את האסטרטגיה של שרון - הבקעה ראשונית בהתנתקות ולאחר מכן, ניצול הצלחה - ושאין דרך למנוע את הפינוי, כי האליטה שלטה בנרטיב והעמידה את רוב עם ישראל לצידה.

בסביבתו הקרובה ציין אז הכהן, שסימן מובהק לכך הוא, ששרון - בניגוד להרגלו - אינו מנסה לסייע ולהקל על המשימה: אחרי האירוע כתב: "ראש הממשלה, בניגוד להרגלו, נמנע מלהחליף ולו מילה איתי, ועם עמיתי מהמשטרה, הניצבים, אורי בר-לב ואהרן פרנקו. וצריך להדגיש: בדרך כלל, שרון הוא אחד שכשנכנס מחבל לגזרה באוגדה כלשהי בצבא, הוא מגיע לדבר עם המג"ד, ופה כלום. לנו הייתה אחדות מטרה, לא להגיע להתנגשות ולבצע את המשימה, ושרון לא סייע לנו, והוא יודע איך מסייעים, ולא רק הוא: כשאהוד ברק היה ראש ממשלה ורצה לפרק את חוות מעון הוא דיבר בשתיים בלילה עם זמביש (זאב חבר, ממנהיגי המתנחלים – ע"א) וסגר איתו מאחורי הקלעים, מה הוא מקבל, ועם הרבנים שייתנו הוראה לאנשי החווה איך לנהל את ההתנגשות. פה, אף אחד מהדרג המדיני לא בא לסדר את תנאי ההתנגשות. רק אנחנו סידרנו, אורי בר-לב, אהרן פרנקו ואני."

הוא גם הבין - את מה שדווקא אויבינו מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו - שאין מאבק ארוך ללא רגעי משבר. לכן, בדרך להגשמת החזון, חשוב לזהות את אותם מצבים שבהם, כדי להימנע ממפלה, חובה לסגת לאחור, לגלות סבלנות אסטרטגית, ולוותר זמנית על נכס בעל ערך נמוך יותר כדי להוביל ליתרון גדול יותר בהמשך, כי מערכת מורכבת, מעצם טיבה, נוטה למהפכים, והמהפך בוא יבוא! [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מערכות מורכבות נוטות למהפכי עוצמה, לחצו כאן]

הוא סיכל את התוכנית לא בדרך של סרבנות אלא להיפך. בדרך של מתאבק ג'ודו שמשתמש באנרגיה של יריבו על מנת להכריעו. אם הם רוצים 'הצלחה מדממת', הוא יעשה הכל למנוע הקצנה ושפיכות דמים, וסיכול ה'הבקעה' תסכל את מה שמתוכנן אחריה.

כמו שחקן שחמט טוב, הקריב הכהן צריח, והציל את המלכה. בתבונה שלא תאומן הצליח האיש הזה לעצב ולביים מחדש את האירוע: הוא החליף את המסר של "עם ישראל הולך ללמד את המתנחלים לקח" במסר של טרגדיה לאומית משותפת, שבה חיילים וחיילות פינו ובכו ביחד עם המתיישבים. הוא ביים את 'שירת הבנות' שהפכה לתיעוד מצמרר ומזעזע של הפינוי, ושמר את המתנחלים בלב הקונצנזוס של עם ישראל, כשהאיבה אליהם נשארת נחלתה של האליטה ותומכיה בלבד.

ואחיו בציונות הדתית רצו בכלל ש'יכה על חטא' ויתפטר...

לפני ההתנתקות - במקום לשמוח על כך שהתפקיד ניתן לאחד מאנשיה - סברו אחיו שעליו לשמש דוגמה ולהתפטר. אחריה, במקום להודות לו, הפכו אותו לבוגד האולטימטיבי, למחריב ולמגרש.

זהו תהליך מוכר בתורת הקבוצות: בעקבות אירועים טראומטיים המערערים את יסודותיה של קבוצה אידאולוגית, מתפתחת לעתים קרובות נטייה פסיכולוגית לחפש הסבר פשוט וליניארי לקריסה, למרות שרוב הבעיות בחיים הן מורכבות... במקום להתמודד עם מורכבותם של גורמים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים מרובים, שהובילו לכישלון, במקום להבין שהיה פה כישלון טקטי קצר מועד, עם פוטנציאל ענק להצלחה אסטרטגית בטווח הארוך, הוא הפך לשעיר לעזאזל של ההתנתקות, תויג כאשם. תהליך זה מאפשר לקבוצה לנתב את כאבה ותסכולה לכיוון ממוקד, ובכך להגן על הנרטיב העצמי שלה ועל האמונה בצדקת דרכה.

כך, במקרה של ההתנתקות: דווקא האלוף במיל' גרשון הכהן - שהציל את הציונות הדתית מעצמה, שביצע את ההתנתקות בדרך שתמנע פינויים נוספים בעתיד, ושסלל לה את הדרך למהפך הגדול בעקבות ה- 7/10, דווקא הוא הפך בקרב רבים בחוגי הציונות הדתית לדמות המגלמת את הבגידה והאחריות לכישלון המאבק. במקום לבחון את שרשרת ההחלטות והאירועים שהובילה לפינוי, בחירתו של הכהן, שהגיע מן הזרם האידאולוגי עצמו, הפכה אותו לסמל הבולט והקל ביותר לשמש כשעיר לעזאזל, ובכך סיפקה לקבוצה פורקן מיידי ופשוט לכאבה.

אז הוא היה מוחלף ברגע במפקד מיליטנטי יותר (ביאיר גולן, למשל, שפינה את עמונה...), והדברים היו גולשים להתנגדות רבתי, צעד שמן הסתם היה נותן לגיטימציה מאז ועד בכלל, להדרת בני הציונות הדתית כולם מפיקוד - ואולי אף משירות - בארגוני הביטחון, ופותח מחול השדים, שבעקבותיו היה מפעל ההתיישבות מתפרק, ועל חורבותיו הייתה נוצרת מדינה פלסטינית. אם תרצו אפשר 'למשוך' זאת עד לימינו אלה. ולחשוב, איך הייתה נראית מתקפה משולבת בכל זירות הלחימה, כשהפלסטינים תוקפים מכביש 6 מערבה. התקפה סימולטנית של כלל אויבינו הייתה, מן הסתם, מכריעה את ישראל ומחסלת את קיומה הריבוני.

לסיכום

היום – כשמלחמתה של אליטת ההון בציונות הדתית כבר חשופה לעין כל, והציפייה לסיפוח ביו"ש בעיצומה – הגיע הרגע לראות את מה שראה האלוף גרשון הכהן לבדו ערב ההתנתקות. הגיעה העת להחליף מעט מן הערכים בעורמה ובתחבולה, והגיעה העת לבקש סליחה מהאיש, שאפשר להתיישבות לעמוד בגאון בקרב הזה שטרם הוכרע, ושידע כמו בשחמט, שלעתים אין מנוס מלהקריב צריח, כדי לשמור על המלכה ולהמתין למהפך שיבוא.

את כל זה רבים בציונות הדתית אינם מבינים עד היום. אבל מי שהבינה היטב שתכניתה סוכלה הייתה האליטה שלא שכחה זאת. הכהן קיבל דרגת אלוף בלית ברירה, שהרי איך אפשר לקדם את יאיר גולן אחרי עמונה, ולא את גרשון הכהן, שהצליח באופן מבריק - בדרך פלאים לכאורה - לסיים את האירוע הרבה לפני המתוכנן ובדרך ששמרה על האחדות הלאומית, ללא דם, טראומות ומאמצי פינוי?

אבל הכהן, למרות כישוריו יוצאי הדופן, לא קודם לאלוף פיקוד. בניגוד ליאיר גולן, הוא נתפס תמיד בבחינת 'כבדהו וחשדהו'. סגולותיו האסטרטגיות נוצלו כמפקד גייס וכאחראי על תרגילים בצה"ל, וזהו. תמיד נחשד כמייצג אינטרסים הזרים לאלה של האליטה, בדיוק כמו עמיתו, האלוף דוד זיני.

אפילוג

לפני כשבוע פורסם מכתב של מילואימניק בערוץ 14, שגרס כך: "בשביעי לאוקטובר בערב, אחרי ששטפתי את הדם מההאמר, הדבר הראשון שאמרתי לחבר ביחידה זה, שאנחנו מטומטמים שלא סירבנו בגירוש, כמו שהטייסים סירבו עכשיו. אני יודע עכשיו שזה לא נכון. שבזכות הנכונות שלנו להיות הסמרטוט שעליו ניתנה ההתנתקות, אנחנו עכשיו מגש הכסף שעליו תבוא הישועה!"

מה דעתכם? האם לא הגיעה העת להתנצל בפני האלוף גרשון הכהן?

פרולוג

אחרי שפורסם המאמר, הוא נתקל בהרבה לגלוג ובוז מטעם רבים בציונות הדתית, אבל, מי שהבין כבר מזמן את מה שכתבתי הייתה האליטה, שנחלצת היום לשנות את הנרטיב שטבע האלוף הכהן. אין בכך פלא כי אליטות מבינות, שהדרך לשלוט בדעת הקהל היא באמצעות נרטיבים.

מי שרוצה לראות איזה פנים היו לציונות הדתית אחרי ההתנתקות, אם אחר במקום הכהן היה מספר את הסיפור, מוזמן למצוא את התשובה בסרט 'סערת רגשות - 20 שנה להתנתקות', ששודר בערוץ 13 ב- 15 באוגוסט 2025. תגלו שם, שההתנתקות הייתה טובה לעם ישראל, והמתנחלים סכנה של ממש...

אה וגם... האלוף גרשון הכהן לא רואיין לכתבה הזו. למה? כי הוא לא מתאים לנרטיב כמובן!

נספח: טל יוסף ברקאי וד"ר פנחס יחזקאלי גל האלוף גרשון הכהן והציונות הדתית:

[לאוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הציונות הדתית כאליטה בהתהוות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה.
• אוסף המאמרים על הציונות הדתית כאליטה בהתהוות.
• אוסף המאמרים על עורמה ותחבולה.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'.
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מה בין 'הגמוניה' ל'אליטה', ולמה האליטה הישראלית נלחמת בעמה?
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• הרחבת המושג: תבנית / דפוס חוזר.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבת המושג 'ליניאריות'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: מערכות מורכבות נוטות למהפכי עוצמה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), על הציונות הדתית כאליטה בהתהוות, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 22/9/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), עורמה ותחבולה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), מה בין 'הגמוניה' ל'אליטה', ולמה האליטה הישראלית נלחמת בעמה? ייצור ידע, 25/8/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), תבנית - דפוס חוזר, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2019), ליניאריות וחוסר ליניאריות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 14/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), מערכות מורכבות נוטות למהפכי עוצמה, ייצור ידע, 6/2/25.